<h1>ראבי"ה סימן אלף ע"ה</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ורב שמואל בר נטרונאי המצויין שב"ט פסק קיימא לן כר' אליעזר [ל"א ע"א] דסגי בחותם אחד לא שנא בעיר ולא שנא בדרך. וסוגיא דהילכתא דא וסוגיא דפרק בתרא הלכה היה אוכל עמו על השלחן בגמרא מוכח דהמפקיד יינו ביד גוי בעיר שישראל וגוים דרים בה והיין מונח כנגד פתח פתוח לרשות הרבים אפילו אם אין שם שומר ולא מפתח ולא חותם מותר. והוא הדין בעיר שכולה גוים ובלבד שישראל הולכים שם פעמים ליריד או לכיוצא בו, דהא אוקי שמואל למשנתינו דמצרכה שומר או חותם בעיר שיש בה דלתים ובריח, משמע דכיון דזימנין דשכיחי תמן ישראל ירא הגוי לנסך פן יגידו לישראל. ואפילו אם הגוי אלם שאינו נתפס עליו כגנב כיון שהפקידו אצלו הוא בוש שלא עמד באמונתו. והני מילי ביום אבל בלילה שנועלין הבית ועת שדרך בני אדם ישינים אפילו אם הגוי חלש שנתפס עליו כגנב אסור ואפילו בעיר שישראל וגוים דרים בה לא מירתת. ואם ננעל ביום או בלילה כשאין בני אדם ישינים כבר ובעת שהיה נעול בא הישראל ופתחו [לו] ומצא את הגוי אצל יינו, אי מצי גוי למצא עלילה ולאישתמוטי, חמרא אסיר ואי לאו חמרא שרי. ודוקא בגוי שאינו נתפס עליו כגנב אבל נתפס כגנב אפילו אית ליה לאישתמוטי חמרא שרי דמירתת ליגע ואפילו לא מירתת לא מרע נפשיה היכא (דאית) [דלית] ליה לאשתמוטי אם הפקידו אצלו ובוש בדבר. ואפילו בעיר שכולה גוים ויש לה דלתים ובריח והיין מונח כנגד פתח פתוח לרה"ר שצריך [ביום] שומר, לא אמרן אלא במטהר יינו של נכרי וכתב ליה התקבלתי דשייך ביה במקצת ולא מירתת כולי האי, אבל יינו של ישראל דלא שייך ביה הגוי מידי או מטהר יינו של נכרי ומונח היין ברשות גוי אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם ובלא שומר כתנא קמא דר' שמעון [ב"א]. וברייתא דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו וכו' עד בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, או או קאמר כר' אליעזר וכן פירש רבינו יצחק מפס.
ואני אומר כי מדייקת במילתיה נראה בעין שדבריו סותרין זה את זה. ותו קשיא לי במלתיה (במתני') [דמתני'] במטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו מיירי, ואוקימ' בעיר שיש בה דלתים ובריח, והוא הביא מיני' ראייה על המפקיד יינו. ועוד דכתב דאם מונח ברשות אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם ושומר כת"ק דר' שמעון בן אלעזר, לא ידענא מנא ליה הא דת"ק בלא שמירה ובלא מפתח וחותם [מיירי] שיהיה מותר. אלא נראה דרישא וסיפא דמתני' חדא נינהו, דמטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו של אותו גוי בעינן תרתי, שכתב לישראל התקבלתי וגם שיהא פתח פתוח לחדר שהיין בו, או חלון או הדומה לו, לרה"ר שדואג הגוי ליגע בו, וכגון שראוי לישראל לבא שאין שם לעיר דלתים ובריח ואז אפילו אם אינו יוצא ונכנס מותר בלא מפתח וחותם. ואם לא כתב לו התקבלתי שאינו מניחו להוציא עד שיתן לו מעותיו אסור עד שיהא שם שומר ומשמר או מפתח וחותם בידו ואם ישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו כדמוכח בברייתא. ואם הוא דר בחצר אחרת ואין שם פתח בחצר הגוי הפתוח לרשות הרבים שאינו יכול לבא ולראות והנה הוא בעיר שיש בה דלתים ובריח אסור אפילו אם יש לו מפתח וחותם ואפילו כתב ליה התקבלתי. והני מילי במטהר יינו של נכרי ברשות עצמו אבל אם טיהרו והפקידו ישראל לבדו (אז שניהם) [או שנתנו] ביד גוי אחר מותר ע"י מפתח וחותם ולא חיישינן לגומלין דהלכה כרבנן וכרב נחמן אמר זעירי דתניא כוותיה. והני מילי במטהר וידוע שלא נתן המעות עדיין אבל המפקיד יינו אצל גוי בחנם או בשכר וישראל דר באותה חצר מותר בלא מפתח וחותם. והתקבלתי לא שייך הכא למימר דהא שלו הוא. (ואסור) [ואם דר] ישראל בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, ואפילו אם אינו יכול לבא לראות לא הוא ולא אחר מותר. ואם יכול לבא ולראות מותר אפילו בלא מפתח וחותם. והכי מסקנא דהילכתא וכן משמע במקצת כדבריי מפר"ש. ועוד נבאר עניין היכא דנתפס עליו כגנב בפרק בתרא. והכי נמי תניא בתוספתא [פ"ח ה"ג] ישראל שהכניס יין לרשות גוי אם יש עליו מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור לוה עליו מן הגוי אע"פ שיש עליו מפתח [או חותם] אסור עד שישב ישראל וישמר ישראל שהכשיר יינו של גוי אע"פ שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה אוצר פתוח לרה"ר מותר ובעיר שכולה גוים אסור עד שישב וישמור. ונראה דמציעתא ישראל שהכשיר וכו' מיירי כשדר בחצר אחרת. ואני אבי העזרי המחבר הארכתי מפני שראיתי בה פתרונים אחרים. וזהו לשון הר"ר שמשון הצרפתי בן רבינו יוסף, נכרי שנמצא עומד בצד בור יין ישראל (וכן) [וכו']. מפרש בגמרא אם יש לגוי מלוה על אותו יין ולא מירתת ליגע שיאמר אקחנו בחובי ואם לאו מותר. וכגון שישראל יוצא ונכנס. המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו של גוי בבית שפתח פתוח לרה"ר או שהחדר שהיין בתוכו פתוח לרה"ר בעיר שישראל וגוים דרים בה מותר. ופר"ח כגון שמפתח או חותם ביד ישראל, כך משמע מפר"ח, דמירתית הגוי למינגע דילמא חזי ליה ישראל. ומדמפליג בסיפא בין כתב לו התקבלתי להיכא דלא כתב התקבלתי, ש"מ דהך בבא מיירי אפילו היכא דלא כתב לו התקבלתי, אע"ג דיכול לחזור הגוי ממכירתו וסד"א פתח ליה, אפילו הכי כיון שמכרו לו משוי נפשו הדרנא דבוש בדבר, וכיון שמפתח וחותם ביד ישראל מותר (וירא) [דירא] פן יראוהו העוברים ברה"ר. אבל בעיר שכולה גוים אסור אפילו מפתח וחותם בידו הואיל ולא כתב לו התקבלתי דסמכא דעתיה, עד שיהא שומר יושב ומשמר ואין השומר וכו'. והיכא דנתנו ברשות הגוי באחד מחדריו שיכול הגוי לפתוח ולנעול שלא יראהו שום אדם אלא אנשי ביתו, בהא אמרינן בסיפא דמתניתין המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כתב לו התקבלתי ממך מעות מותר, וכגון שמפתח וחותם בידו דאיכא תרתי מפתח או חותם ביד ישראל וגם כתב לו התקבלתי (ותו) [דתו] (ד)לא טרח ומזייף, אבל אם רצה ישראל להוציאו ואין הגוי מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים, דכיון דלא קיבל מעותיו וגם הגוי אינו ירא פן יראהו ישראל סמכא דעתיה ופתח ליה, ר' שמעון בן אלעזר אומר רשות גוים אחת היא, ומוקמינן לה בגמרא דלהחמיר בא מפני הרמאין דגומלין זה את זה. ובעיר שכולה גוים מסקינן בגמרא כגון שנסגרת בדלתים ובריח, דהשתא לא מצי חזי ליה ישראל (ואי שפה) [ואם יש פתח] וחלון ודיקלא דפסיק רישיה כולהו הוו כרה"ר דמירתת דילמא חזו. ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו דהוי כיוצא ונכנס, בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו. מכאן שיין שלנו ברשות גוי מותר במפתח או חותם. ואע"ג דפליגי רבנן אהא, דקתני וחכמים אוסרין עד שיהא שומר יושב ומשמר, לא קיימא לן הכי אלא כר' אליעזר דמתיר בלא שומר ואפילו בחותם אחד. יינו של גוי ברשות של גוי וישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, דהוי כיוצא ונכנס וכגון דכתב ליה התקבלתי שיקחנו הישראל כל שעה שירצה. בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו, וכגון שאם רצה ישראל לקחתו (ו)אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו כדמתנית[י]ן כמו שפירשתי לעיל דסמכא דעתיה ופתח ליה. דבי פרזק רופילא אותיבו ישראל חמרא גבי אריסייהו ומפתח וחותם ביד ישראל הוה ולא כתב גוי התקבלתי, ומסקינן כיון דאריס מירתת ממריה ומחפי עליה ופתח ליה ולא מנע ליה אסור אפילו למאן דלא חייש לגומלין. ויש לדקדק ממה [ד]סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין, ש"מ דסבירא ליה כר' אלעזר בר' שמעון. והכי קיימא לן.
ופר"ח וקיימא לן כרבא בההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וגוי קאי בי דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי דמירתת ואי לא אסיר. (דאמרינן) [ואמרינן] בפרק בתרא דמכילתין [ס"ט ע"ב] השתא דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש (לסתמא) [לשתומא] משום דניכר הנקב (ולפתיחה) [ולפתיחת) כולה מגופה [ד]חייש לה רשב"ג לא קיימא לן כוותיה דהא[י] זייופא דטירחא [הוא] (דקיימא) [וקיימא] לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד א"כ אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים ומשני משום שיכא, פירוש נקב קטן שעושין שייצא הרוח ושמא יקח במיניקת שם, אבל היכא דסתום כולהו וליכא שייכא שרי לאותובי חמרא בי גוים דקיימא לן כר' אליעזר דאמר בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] דתניא אחד הלוקח וכו' ר' אליעזר מתיר בשתייה. ודווקא יין שלנו ביד גוי בחותם אחד, אבל יין של גוי ביד גוי וחתמו ישראל שקנאוהו גוים ומוליכין אותו למקום אחר למוכרו, כגון סוחרי גוים של דרום שקונין אותו בפריש חתום למוכרו ליהודים שבדרום, נראה לי שאסור בלי ספק דהיינו יינו של גוי ברשות גוי ואסור. ואפילו של ישראל ברשות גוי ולא כתב ליה התקבלתי אסור אפילו מפתח וחותם ביד ישראל, וכ"ש הכא דשלו הוא ולא מירתת דאסור. והא לאו מילתא היא לומר שבשביל הפסד ממונא לא מזייף ליה לחותם, דאי לא מזבין לישראל אכתי מזבין ליה לגוי ואסור בלי ספק.
<h2>דף ס:</h2>
נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו מלוה על אותו יין אסור ואם לאו מותר. אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין, פירוש דשויה הישראל לגוי אפותיקי. והכי הילכתא.
<h2>דף סא.</h2>
ורב שמואל בר נטרונאי המצויין שב"ט פסק קיימא לן כר' אליעזר [ל"א ע"א] דסגי בחותם אחד לא שנא בעיר ולא שנא בדרך. וסוגיא דהילכתא דא וסוגיא דפרק בתרא הלכה היה אוכל עמו על השלחן בגמרא מוכח דהמפקיד יינו ביד גוי בעיר שישראל וגוים דרים בה והיין מונח כנגד פתח פתוח לרשות הרבים אפילו אם אין שם שומר ולא מפתח ולא חותם מותר. והוא הדין בעיר שכולה גוים ובלבד שישראל הולכים שם פעמים ליריד או לכיוצא בו, דהא אוקי שמואל למשנתינו דמצרכה שומר או חותם בעיר שיש בה דלתים ובריח, משמע דכיון דזימנין דשכיחי תמן ישראל ירא הגוי לנסך פן יגידו לישראל. ואפילו אם הגוי אלם שאינו נתפס עליו כגנב כיון שהפקידו אצלו הוא בוש שלא עמד באמונתו. והני מילי ביום אבל בלילה שנועלין הבית ועת שדרך בני אדם ישינים אפילו אם הגוי חלש שנתפס עליו כגנב אסור ואפילו בעיר שישראל וגוים דרים בה לא מירתת. ואם ננעל ביום או בלילה כשאין בני אדם ישינים כבר ובעת שהיה נעול בא הישראל ופתחו [לו] ומצא את הגוי אצל יינו, אי מצי גוי למצא עלילה ולאישתמוטי, חמרא אסיר ואי לאו חמרא שרי. ודוקא בגוי שאינו נתפס עליו כגנב אבל נתפס כגנב אפילו אית ליה לאישתמוטי חמרא שרי דמירתת ליגע ואפילו לא מירתת לא מרע נפשיה היכא (דאית) [דלית] ליה לאשתמוטי אם הפקידו אצלו ובוש בדבר. ואפילו בעיר שכולה גוים ויש לה דלתים ובריח והיין מונח כנגד פתח פתוח לרה"ר שצריך [ביום] שומר, לא אמרן אלא במטהר יינו של נכרי וכתב ליה התקבלתי דשייך ביה במקצת ולא מירתת כולי האי, אבל יינו של ישראל דלא שייך ביה הגוי מידי או מטהר יינו של נכרי ומונח היין ברשות גוי אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם ובלא שומר כתנא קמא דר' שמעון [ב"א]. וברייתא דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו וכו' עד בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, או או קאמר כר' אליעזר וכן פירש רבינו יצחק מפס.
ואני אומר כי מדייקת במילתיה נראה בעין שדבריו סותרין זה את זה. ותו קשיא לי במלתיה (במתני') [דמתני'] במטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו מיירי, ואוקימ' בעיר שיש בה דלתים ובריח, והוא הביא מיני' ראייה על המפקיד יינו. ועוד דכתב דאם מונח ברשות אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם ושומר כת"ק דר' שמעון בן אלעזר, לא ידענא מנא ליה הא דת"ק בלא שמירה ובלא מפתח וחותם [מיירי] שיהיה מותר. אלא נראה דרישא וסיפא דמתני' חדא נינהו, דמטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו של אותו גוי בעינן תרתי, שכתב לישראל התקבלתי וגם שיהא פתח פתוח לחדר שהיין בו, או חלון או הדומה לו, לרה"ר שדואג הגוי ליגע בו, וכגון שראוי לישראל לבא שאין שם לעיר דלתים ובריח ואז אפילו אם אינו יוצא ונכנס מותר בלא מפתח וחותם. ואם לא כתב לו התקבלתי שאינו מניחו להוציא עד שיתן לו מעותיו אסור עד שיהא שם שומר ומשמר או מפתח וחותם בידו ואם ישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו כדמוכח בברייתא. ואם הוא דר בחצר אחרת ואין שם פתח בחצר הגוי הפתוח לרשות הרבים שאינו יכול לבא ולראות והנה הוא בעיר שיש בה דלתים ובריח אסור אפילו אם יש לו מפתח וחותם ואפילו כתב ליה התקבלתי. והני מילי במטהר יינו של נכרי ברשות עצמו אבל אם טיהרו והפקידו ישראל לבדו (אז שניהם) [או שנתנו] ביד גוי אחר מותר ע"י מפתח וחותם ולא חיישינן לגומלין דהלכה כרבנן וכרב נחמן אמר זעירי דתניא כוותיה. והני מילי במטהר וידוע שלא נתן המעות עדיין אבל המפקיד יינו אצל גוי בחנם או בשכר וישראל דר באותה חצר מותר בלא מפתח וחותם. והתקבלתי לא שייך הכא למימר דהא שלו הוא. (ואסור) [ואם דר] ישראל בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו, ואפילו אם אינו יכול לבא לראות לא הוא ולא אחר מותר. ואם יכול לבא ולראות מותר אפילו בלא מפתח וחותם. והכי מסקנא דהילכתא וכן משמע במקצת כדבריי מפר"ש. ועוד נבאר עניין היכא דנתפס עליו כגנב בפרק בתרא. והכי נמי תניא בתוספתא [פ"ח ה"ג] ישראל שהכניס יין לרשות גוי אם יש עליו מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור לוה עליו מן הגוי אע"פ שיש עליו מפתח [או חותם] אסור עד שישב ישראל וישמר ישראל שהכשיר יינו של גוי אע"פ שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה אוצר פתוח לרה"ר מותר ובעיר שכולה גוים אסור עד שישב וישמור. ונראה דמציעתא ישראל שהכשיר וכו' מיירי כשדר בחצר אחרת. ואני אבי העזרי המחבר הארכתי מפני שראיתי בה פתרונים אחרים. וזהו לשון הר"ר שמשון הצרפתי בן רבינו יוסף, נכרי שנמצא עומד בצד בור יין ישראל (וכן) [וכו']. מפרש בגמרא אם יש לגוי מלוה על אותו יין ולא מירתת ליגע שיאמר אקחנו בחובי ואם לאו מותר. וכגון שישראל יוצא ונכנס. המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו של גוי בבית שפתח פתוח לרה"ר או שהחדר שהיין בתוכו פתוח לרה"ר בעיר שישראל וגוים דרים בה מותר. ופר"ח כגון שמפתח או חותם ביד ישראל, כך משמע מפר"ח, דמירתית הגוי למינגע דילמא חזי ליה ישראל. ומדמפליג בסיפא בין כתב לו התקבלתי להיכא דלא כתב התקבלתי, ש"מ דהך בבא מיירי אפילו היכא דלא כתב לו התקבלתי, אע"ג דיכול לחזור הגוי ממכירתו וסד"א פתח ליה, אפילו הכי כיון שמכרו לו משוי נפשו הדרנא דבוש בדבר, וכיון שמפתח וחותם ביד ישראל מותר (וירא) [דירא] פן יראוהו העוברים ברה"ר. אבל בעיר שכולה גוים אסור אפילו מפתח וחותם בידו הואיל ולא כתב לו התקבלתי דסמכא דעתיה, עד שיהא שומר יושב ומשמר ואין השומר וכו'. והיכא דנתנו ברשות הגוי באחד מחדריו שיכול הגוי לפתוח ולנעול שלא יראהו שום אדם אלא אנשי ביתו, בהא אמרינן בסיפא דמתניתין המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כתב לו התקבלתי ממך מעות מותר, וכגון שמפתח וחותם בידו דאיכא תרתי מפתח או חותם ביד ישראל וגם כתב לו התקבלתי (ותו) [דתו] (ד)לא טרח ומזייף, אבל אם רצה ישראל להוציאו ואין הגוי מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים, דכיון דלא קיבל מעותיו וגם הגוי אינו ירא פן יראהו ישראל סמכא דעתיה ופתח ליה, ר' שמעון בן אלעזר אומר רשות גוים אחת היא, ומוקמינן לה בגמרא דלהחמיר בא מפני הרמאין דגומלין זה את זה. ובעיר שכולה גוים מסקינן בגמרא כגון שנסגרת בדלתים ובריח, דהשתא לא מצי חזי ליה ישראל (ואי שפה) [ואם יש פתח] וחלון ודיקלא דפסיק רישיה כולהו הוו כרה"ר דמירתת דילמא חזו. ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו דהוי כיוצא ונכנס, בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו. מכאן שיין שלנו ברשות גוי מותר במפתח או חותם. ואע"ג דפליגי רבנן אהא, דקתני וחכמים אוסרין עד שיהא שומר יושב ומשמר, לא קיימא לן הכי אלא כר' אליעזר דמתיר בלא שומר ואפילו בחותם אחד. יינו של גוי ברשות של גוי וישראל דר באותה חצר מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, דהוי כיוצא ונכנס וכגון דכתב ליה התקבלתי שיקחנו הישראל כל שעה שירצה. בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו, וכגון שאם רצה ישראל לקחתו (ו)אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו כדמתנית[י]ן כמו שפירשתי לעיל דסמכא דעתיה ופתח ליה. דבי פרזק רופילא אותיבו ישראל חמרא גבי אריסייהו ומפתח וחותם ביד ישראל הוה ולא כתב גוי התקבלתי, ומסקינן כיון דאריס מירתת ממריה ומחפי עליה ופתח ליה ולא מנע ליה אסור אפילו למאן דלא חייש לגומלין. ויש לדקדק ממה [ד]סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין, ש"מ דסבירא ליה כר' אלעזר בר' שמעון. והכי קיימא לן.
ופר"ח וקיימא לן כרבא בההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וגוי קאי בי דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי דמירתת ואי לא אסיר. (דאמרינן) [ואמרינן] בפרק בתרא דמכילתין [ס"ט ע"ב] השתא דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש (לסתמא) [לשתומא] משום דניכר הנקב (ולפתיחה) [ולפתיחת) כולה מגופה [ד]חייש לה רשב"ג לא קיימא לן כוותיה דהא[י] זייופא דטירחא [הוא] (דקיימא) [וקיימא] לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד א"כ אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים ומשני משום שיכא, פירוש נקב קטן שעושין שייצא הרוח ושמא יקח במיניקת שם, אבל היכא דסתום כולהו וליכא שייכא שרי לאותובי חמרא בי גוים דקיימא לן כר' אליעזר דאמר בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] דתניא אחד הלוקח וכו' ר' אליעזר מתיר בשתייה. ודווקא יין שלנו ביד גוי בחותם אחד, אבל יין של גוי ביד גוי וחתמו ישראל שקנאוהו גוים ומוליכין אותו למקום אחר למוכרו, כגון סוחרי גוים של דרום שקונין אותו בפריש חתום למוכרו ליהודים שבדרום, נראה לי שאסור בלי ספק דהיינו יינו של גוי ברשות גוי ואסור. ואפילו של ישראל ברשות גוי ולא כתב ליה התקבלתי אסור אפילו מפתח וחותם ביד ישראל, וכ"ש הכא דשלו הוא ולא מירתת דאסור. והא לאו מילתא היא לומר שבשביל הפסד ממונא לא מזייף ליה לחותם, דאי לא מזבין לישראל אכתי מזבין ליה לגוי ואסור בלי ספק.
